ביאור שטיינזלץ על נדה כ״ג

מהדורה: תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון

מקור נדה כ״ג
1 וְיָלְפִינַן מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין. וּלְהָכִי אַפְנְיֵהּ רַחֲמָנָא לִבְהֵמָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִגְמַר מִן מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד.
2 רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לְקוּלָּא: כׇּל גְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר — לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין, מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד — לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין, לְרַבָּנַן לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין, מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין — דִּבְרֵי הַכֹּל לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין.
3 וּלְרַבָּנַן, מַאי אִיכָּא בֵּין מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד לְשֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר?
4 נָפְקָא מִינַּהּ הֵיכָא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד, וְשֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר, וְלָאו לְהַאי אִית לֵיהּ פִּירְכָא, וְלָאו לְהַאי אִית לֵיהּ פִּירְכָא — שָׁבְקִינַן שֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר, וְגָמְרִינַן מִמּוּפְנָה מִצַּד אֶחָד.
5 וְהָכָא, מַאי פִּירְכָא אִיכָּא? מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאָדָם, שֶׁכֵּן מִטַּמֵּא מֵחַיִּים.
6 וְכֵן אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר — הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ ״יְצִירָה״ כְּאָדָם.
7 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: אֶלָּא מֵעַתָּה הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת הַר — אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ״? אֲמַר לֵיהּ: הַר מִי קָא מַפְּלָה? אֶבֶן הִיא דְּקָא מַפְּלָה, הָהוּא ״גּוּשׁ״ אִיקְּרִי.
8 אֶלָּא מֵעַתָּה הַמַּפֶּלֶת רוּחַ — תְּהֵא אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ ״בְּרִיאָה״ כְּאָדָם, דִּכְתִיב ״וּבוֹרֵא רוּחַ״? וְכִי תֵימָא לֹא מוּפְנֶה, מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב ״יוֹצֵר הָרִים וְרוּחַ״, וּכְתִיב ״וּבוֹרֵא רוּחַ״, שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי!
9 אֲמַר לֵיהּ: דָּנִין דִבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְאֵין דָּנִין דִבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה.
10 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר — הוֹאִיל וְעֵינֵיהֶם דּוֹמוֹת כְּשֶׁל אָדָם.
11 אֶלָּא מֵעַתָּה, הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת נָחָשׁ תְּהֵא אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, הוֹאִיל וְגַלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹלה כְּשֶׁל אָדָם! וְכִי תֵימָא הָכִי נָמֵי, לִיתְנֵי נָחָשׁ!
12 אִי תְּנָא נָחָשׁ, הֲוָה אָמֵינָא: בְּנָחָשׁ הוּא דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״יְצִירָה״, אֲבָל בְּהֵמָה וְחַיָּה — לָא פְּלִיגִי, דִּכְתִיבָא ביה בְּיהוּ ״יְצִירָה״.
13 וְהָא גַּבֵּי מוּמִין קָתָנֵי לַהּ: אֶת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם! לָא קַשְׁיָא — הָא בְּאוּכָּמָא, הָא בְּצִירְיָא.
14 רַבִּי יַנַּאי אָמַר: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר — הוֹאִיל וְעֵינֵיהֶם הוֹלְכוֹת לִפְנֵיהֶם כְּשֶׁל אָדָם. וַהֲרֵי עוֹף, דְּאֵין עֵינָיו הוֹלְכוֹת לְפָנָיו, וְקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר דְּטָמֵא! אָמַר אַבָּיֵי: בְּקַרְיָא וְקִיפוֹפָא, וּבִשְׁאָר עוֹפוֹת — לָא.
15 מֵיתִיבִי: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר בִּבְהֵמָה וְחַיָּה, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּעוֹפוֹת.
16 מַאי עוֹפוֹת? אִילֵּימָא בְּקַרְיָא וְקִיפוֹפָא, מַאי שְׁנָא בְּהֵמָה וְחַיָּה דְּעֵינֵיהֶן הוֹלְכוֹת לִפְנֵיהֶן כְּשֶׁל אָדָם? קַרְיָא וְקִיפוֹפָא נָמֵי!
17 אֶלָּא פְּשִׁיטָא בִּשְׁאָר עוֹפוֹת. מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר פְּלִיג בִּשְׁאָר עוֹפוֹת!
18 חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר — נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר בִּבְהֵמָה וְחַיָּה, וְהוּא הַדִּין לְקַרְיָא וְקִיפוֹפָא, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בִּשְׁאָר עוֹפוֹת, שֶׁאַף רַבִּי מֵאִיר לֹא נֶחְלַק עִמָּהֶם אֶלָּא בְּקַרְיָא וְקִיפוֹפָא, אֲבָל בִּשְׁאָר עוֹפוֹת — מוֹדֵי לְהוּ.
19 וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה וְחַיָּה, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — וָלָד, וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים — אֵינוֹ וָלָד. בְּעוֹפוֹת — תִּיבָּדֵק.
20 לְמַאן תִּיבָּדֵק? לָאו לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: קַרְיָא וְקִיפוֹפָא — אִין, שְׁאָר עוֹפוֹת — לָא?
21 אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: לָא, תִּיבָּדֵק לְרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: קַרְיָא וְקִיפוֹפָא — אִין, שְׁאָר עוֹפוֹת — לָא.
22 וּמַאי שְׁנָא קַרְיָא וְקִיפוֹפָא מִבְּהֵמָה וְחַיָּה? הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶן לְסָתוֹת כְּאָדָם.
23 בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בְּהֵמָה בִּמְעֵי אִשָּׁה וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, קִבֵּל בָּהּ אָבִיהָ קִידּוּשִׁין מַהוּ? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאִיתְּסוֹרֵי בַּאֲחוֹתָהּ.
24 לְמֵימְרָא דְּחָיֵי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא אֲמָרָהּ רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא הוֹאִיל וּבְמִינוֹ מִתְקַיֵּים! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: עַד כָּאן הֱבִיאוֹ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא לִידֵי גִּיחוּךְ, וְלֹא גִּחֵיךְ.
25 גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא אֲמָרָהּ רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא הוֹאִיל וּבְמִינוֹ מִתְקַיֵּים. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי:
26 אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף — וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם.
27 וְהַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, אוֹ שָׁפִיר מְרוּקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחוּתָּךְ — הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֵן. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּחָיֵי, הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לְנַחֲלָה מִי הָוֵי?
28 אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם דְּחָיֵי, וְשָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״רֵאשִׁית אוֹנוֹ״ — מִי שֶׁלִּבּוֹ דָּוֶה עָלָיו, יָצָא זֶה שֶׁאֵין לִבּוֹ דָּוֶה עָלָיו.
29 בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מֵאַבָּיֵי: לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר בְּהֵמָה בִּמְעֵי אִשָּׁה וָלָד מְעַלְּיָא הוּא — אָדָם בִּמְעֵי בְהֵמָה מַאי? לְמַאי נָפְקָא מִינֵּיהּ? לְאִשְׁתְּרוֹיֵי בַּאֲכִילָה.
30 וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה — אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה!
31 הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם — לָא פְּרָסוֹת אִיכָּא, וְלָא פַּרְסָה אִיכָּא; הָכָא — נְהִי דִּפְרָסוֹת לֵיכָּא, פַּרְסָה מִיהָא אִיכָּא.
32 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כּוּ׳. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִים: גּוּפוֹ תַּיִישׁ וּפָנָיו אָדָם — אָדָם, גּוּפוֹ אָדָם וּפָנָיו תַּיִישׁ — וְלֹא כְלוּם.
33 לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁפָּנָיו אָדָם, וְנִבְרָא בְּעַיִן אַחַת כִּבְהֵמָה. שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִצּוּרַת אָדָם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כֹּל צוּרַת אָדָם.
34 אָמַר לוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: וְהָא אִיפְּכָא תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״כֹּל צוּרַת״, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״מִצּוּרַת״! אֲמַר לְהוּ: אִי תַּנְיָא — תַּנְיָא.
35 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵצַח, וְהַגְּבִינִים, וְהָעֵינַיִם, וְהַלְּסָתוֹת, וְגַבּוֹת הַזָּקָן — עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּם כְּאֶחָת. רָבָא אָמַר חַסָּא: מֵצַח, וְהַגָּבִין, וְהָעַיִן, וְהַלֶּסֶת, וְגַבַּת הַזָּקָן — עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּם כְּאֶחָת.
36 וְלָא פְלִיגִי: הָא כְּמַאן דְּאָמַר ״כֹּל צוּרַת״, הָא כְּמַאן דְּאָמַר ״מִצּוּרַת״.
37 מֵיתִיבִי: צוּרַת פָּנִים שֶׁאָמְרוּ — אֲפִילּוּ פַּרְצוּף אֶחָד מִן הַפַּרְצוּפִין, חוּץ מִן הָאוֹזֶן. לְמֵימְרָא דְּמֵחַד נָמֵי סַגִּי?
38 אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הַהִיא לְעַכֵּב תַּנְיָא, וּכְמַאן דְּאָמַר כֹּל צוּרַת, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּמַאן דְּאָמַר מִצּוּרַת, וּמַאי ״אֶחָד״ — אֶחָד אֶחָד.
39 אָמַר רָבָא: נִבְרָא בְּעַיִן אַחַת וּבְיָרֵךְ אֶחָד — מִן הַצַּד, אִמּוֹ טְמֵאָה; בָּאֶמְצַע, אִמּוֹ טְהוֹרָה.
40 אָמַר רָבָא: וִשְׁטוֹ נָקוּב — אִמּוֹ טְמֵאָה, וִשְׁטוֹ אָטוּם — אִמּוֹ טְהוֹרָה.
41 תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּפֶּלֶת גּוּף אָטוּם — אֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. וְאֵיזֶהוּ גּוּף אָטוּם? רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת.
42 וְכַמָּה יִנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת? רַבִּי זַכַּאי אוֹמֵר:
פירוש ביאור שטיינזלץ על נדה כ״ג
1 וילפינן ולמדים אנו מן הגזירה השווה המופנה משני צדדין. ולהכי אפניה רחמנא ולכך הפנתה התורה לשון לענין לימוד דין הבהמה מדין האדם בגזירה שווה המופנה משני צדדין, כי היכי כדי שלא נגמר נלמד מן גזירה שווה המופנה מצד אחד ולענין לימוד התנינים מהאדם.
2 א למעלה הובאו כללי דרישת גזירה שווה. ומביאים נוסח דברים אחר בענין זה. רב אחא בריה בנו של רבא מתני לה משמיה שונה אותה משמו של ר' אלעזר, ונוסח זה נוטה יותר לקולא להקל: כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר — אמנם למדין ממנה, ואולם גם משיבין עליה. וכל גזירה שווה המופנה מצד אחד, לדעת ר' ישמעאל — למדין ממנה ואין משיבין עליה. ואילו לדעת רבנן חכמים — אמנם למדין ממנה, ואולם גם משיבין עליה. וגזירה שווה המופנה משני צדדין, לדברי הכל — למדין ממנה ואין משיבין עליה.
3 ולנוסח דברים זה, שואלים: לדעת רבנן חכמים, הסבורים שגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר וגזירה שווה המופנה מצד אחד, למדים מהן ומשיבים עליהן, אם כן מאי איכא מה, איזה הבדל יש בין גזירה שווה המופנה מצד אחד לגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר?
4 ומשיבים: נפקא מינה יוצא מזה, יש חשיבות בדבר לענין היכא דמשכחת לה היכן שנמצאת לה גזירה שווה המופנה מצד אחד וכן גזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר, ולאו להאי אית ליה פירכא ולא לזו יש לה פירכה, ולאו להאי אית ליה פירכא ולא לזו יש לה פירכה — שבקינן עוזבים, מניחים, אנו את הגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר, וגמרינן ולמדים אנו מגזירה שווה המופנה מצד אחד.
5 ומסבירים לענייננו: והכא וכאן, בגזירה שווה הנלמדת מהאדם מאי פירכא איכא מה, איזו פירכה יש שבגללה אמרו חכמים למעלה שאין ללמוד מגזירה שווה לעניינם של התנינים מהאדם, שכן הוא גזירה שווה המופנה מצד אחד, שיש להשיב עליה. ומסבירים: משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך באופן זה: מה לאדם — שכן הריהו מטמא אף מחיים בהיותו בחיים, תאמר בבעלי חיים, שאין בהם טומאה אלא במותם, לכשייעשו נבילה.
6 ב למעלה הובא הסבר שיטתו של ר' מאיר במשנתנו המטמא את האשה המפלת כמין בהמה חיה ועוף, ומוסיפים: וכן אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: היינו טעמא זהו הטעם בשיטת ר' מאיר — הואיל ונאמרה בו, בבריאת בעלי החיים הללו, הלשון "יצירה" כמו שנאמר בבריאת האדם.
7 אמר ליה לו ר' אמי: אלא מעתה, לפי טעם זה האשה המפלת כדמות הר, תהא אמו טמאה לידה, ככל יולדת ולד, שהרי אף בבריאת ההרים נאמר לשון "יצירה", שכן כתוב "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" עמוס ד, יג! אמר ליה לו ר' חייא בר אבא לר' אמי בדחיית שאלתו: וכדמות הר מי קא האם היא מפלת? שהרי החתיכה שמפילה האשה אינה יכולה להיות גדולה כל כך, אלא כדמות אבן בלבד היא דקא שהיא מפלת, וההוא אותו אבן "גוש" היא איקרי נקראת ולא "הר".
8 הוסיף ושאל ר' אמי את ר' חייא בר אבא, אלא מעתה, לפי טעם זה בהסבר שיטתו של ר' מאיר, אף המפלת רוח, חתיכה שעדיין לא נקבעה צורתה, שטרם נרקמו איברים, תהא אמו טמאה לידה, כיולדת ולד, הואיל ונאמרה בו, בבריאת הרוח, הלשון "בריאה" כדרך שנאמר בבריאת האדם, דכתיב שכן כתוב "ובורא רוח"! וכי תימא ואם תאמר שאין לדרוש כן, מפני שהיא גזירה שווה לא מופנה, שכן נדרש הכתוב הזה לעצמו, להשמיענו ענין בריאת הרוח — אין זה כך, שהרי מדהוה ליה למכתב מתוך שהיה לו לכתוב "יוצר הרים ורוח", וכתיב וכתוב "יוצר הרים ובורא רוח", שמע מינה לאפנויי למד ממנה כי בא הכתוב הנוסף להיפנות!
9 אמר ליה לו ר' חייא בר אבא לר' אמי, בתשובה: אין גוזרים גזירה שווה שכזו, שכן כלל הוא שדנין למדים בגזירה שווה דברי תורה מדברי תורה, ואין דנין למדים בגזירה שווה דברי תורה מדברי קבלה הנביאים והכתובים, ואף פסוק זה, "ובורא רוח" מן הנביאים הוא.
10 ג ומביאים עוד הסבר בשיטתו של ר' מאיר המטמא את המפלת דמות בהמה חיה ועוף. אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: היינו טעמא זהו הטעם של ר' מאיר — הואיל ועיניהם של בריות אלה הריהן דומות כעיניהם של בני אדם.
11 ושואלים: אלא מעתה, לפי טעם זה, אף המפלת כדמות נחש תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו של נחש הריהי עגולה כשל אדם! וכי תימא ואם תאמר: הכי נמי אכן כך הוא דינה של המפלת כדמות נחש, ליתני שישנה אם כן התנא במשנתנו נחש!
12 ומשיבים: לא שנה כן התנא במשנתנו, שכן אי תנא אם היה שונה נחש במשנתנו, הוה אמינא הייתי אומר כי דווקא במפלת כדמות נחש הוא דפליגי רבנן עליה שחולקים חכמים עליו, על ר' מאיר — שהרי לא כתיב ביה נאמר בו לשון "יצירה", אבל המפלת כדמות בהמה וחיה — לא פליגי אינם חולקים על ר' מאיר, דכתיבא ביה שכן כתובה בו הלשון "יצירה".
13 ושואלים עוד: כיצד אומרים אנו שעיניהן של הבהמות הריהן כעיניו של אדם, הא גבי הרי אצל הלכות מומין קתני לה שנינו אותה הלכה: את שגלגל עינו עגול כשל אדם הריהו בעל מום. הרי שאין עיניהן דומות לעיניהם של בני אדם! ומשיבים: לא קשיא זה לא קשה, שכן יש להבדיל, הא זה ששנינו שעיניהן של הבהמות הריהן דומות לעיניהם של בני אדם — הרי זה דווקא באוכמא בחלק השחור שבעין, באישון, ואילו הא זה ששנינו שאין עיני הבהמות דומות לעיניהם של בני אדם — הרי זה בציריא מקום מושבה של העין.
14 ד ר' ינאי אמר הסבר אחר בשיטתו של ר' מאיר המטמא את המפלת דמות חיה בהמה ועוף: היינו טעמא זהו הטעם של ר' מאיר — הואיל ועיניהם של בריות אלה הולכות לפניהם מתבוננות קדימה להן, כשל עיניהם של בני אדם, מה שאין כן בדגים ובנחש. ושואלים על כך: והרי עוף, שאין עיניו הולכות לפניו, ובכל זאת קאמר אמר ר' מאיר שטמא! אמר אביי בתשובה: אכן לשיטת ר' מאיר מדובר רק בזו המפלת דמות כשל העופות קריא וקיפופא, שעיניהם של אלה מתבוננות קדימה, ואילו בשאר עופות — לא טימא ר' מאיר.
15 מיתיבי מקשים על תירוץ זה, ממה ששנינו, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: נראין דברי ר' מאיר מדברי חכמים בדינה של המפלת כדמות בהמה וחיה, ונראים דברי חכמים מדברי ר' מאיר במפלת כדמות עופות.
16 ומעתה יש לדון בדברים: מאי מהן עופות אלה השנויים בדבריו? אילימא אם תאמר שמדובר בקריא וקיפופא, מאי שנא במה שונה, נבדל דינם של בהמה וחיה, שהכריע בהן כדעת ר' מאיר — שכן עיניהן הולכות לפניהן כשל אדם, בקריא וקיפופא — נמי גם כן יש להכריע כדברי ר' מאיר, שהרי אף אלה עיניהם הולכות לפניהם!
17 אלא פשיטא פשוט הוא שהכוונה בשאר עופות — מכלל מכאן נסיק כי ר' מאיר פליג חולק על חכמים אף בשאר עופות, שאין עיניהם הולכות לפניהם!
18 ומשיבים: אין להקשות מדברי ברייתא זו, שכן חסורי מיחסרא והכי קתני חסרים דבריה, וכך היא שנויה כתיקנה: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: נראין דברי ר' מאיר בבהמה וחיה, והוא הדין לקריא וקיפופא, ונראים דברי חכמים בשאר עופות, שאף ר' מאיר לא נחלק עמהם אלא בקריא וקיפופא, אבל בשאר עופות — מודי להו מודה להם.
19 וכראיה להסברו זה של אביי, מצאנו כי התניא הרי שנינו בברייתא, אמר ר' אלעזר בר' צדוק: המפלת מין בהמה וחיה, לדברי ר' מאיר — הרי זה כולד, ולדברי חכמים — אינו ולד. והמפלת בדמות עופות — הרי זו החתיכה תיבדק.
20 ויש לברר: לדברי מאן מי שנינו שתיבדק? לאו האם לא לדברי ר' מאיר, שאמר כי המפלת כדמות קריא וקיפופא — אין כן נטמאת בכך, ואילו המפלת כדמות שאר עופות — לא נטמאת, ולכך צריכים אנו לבדוק לאלו מן העופות הריהי דומה, שאם עיניה בקידמת פניה הריהי טמאה.
21 אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא: לא, אין זו ראיה. שכן אפשר לומר כי הכוונה היא שתיבדק לדעתם של רבנן חכמים, דאמרי שאמרו כי המפלת כדמות קריא וקיפופא — אין כן מטמאת, אף שאין המפלת בהמה וחיה מטמאת, ואילו המפלת כדמות שאר עופות — לא מטמאת,
22 ומאי שנא ובמה שונה, נבדל האשה המפלת כדמות קריא וקיפופא שנטמאת לדעת חכמים, מהמפלת כדמות בהמה וחיה שאינה נטמאת לדעת חכמים? — הואיל ויש להן לקריא וקיפופא לסתות כדרך שיש לבני אדם.
23 ה ודנים עוד בשיטת ר' מאיר המטמא את המפלת כדמות בהמה, שלדעתו נחשב הוא כולד. בעא מיניה שאל ממנו ר' ירמיה מר' זירא: לשיטתו זו של ר' מאיר, שאמר כי בהמה הנמצאת במעי אשה, ולד מעליא מעולה, גמור הוא, מעתה יש לברר דעתו במקרה שקבל בה אביה של אותו ולד, בדמות בהמה, ממין נקבה מאיש קידושין כסף שעל ידו מתקדשת היא לו, מהו הדין. והסביר את שאלתו: למאי נפקא מינה מה יוצא מכך, לענין מה? — לאיתסורי להיאסר מעתה האיש המקדש אותה באחותה, שהרי אחות אשתו היא.
24 ותוהים: למימרא דחיי האם נאמר מכאן שחיה היא אותה חתיכה שבדמות בהמה, שהרי אין איסור אחות אשתו אלא בחיי אשתו. והאמר והרי אמר רב יהודה, אמר רב: לא אמרה ר' מאיר את שיטתו זו, שהמפלת כמין בהמה הריהי נטמאת בה, אלא רק הואיל ובמינו מתקיים. וכגון בהמה גמורה מתקיימת, ובמינו הוא שמתקיים, אבל עובר בהמה במעי אשה, אינו מתקיים! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן כך, על ידי שאלתו זו הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך, שאף ר' ירמיה לא שאל כן אלא רק כדי להביא שחוק לר' זירא, ואולם ר' זירא לא גחיך גיחך.
25 ו למעלה הובאו דברי רב בהסבר שיטתו של ר' מאיר, וכדחיה לשאלתו של ר' ירמיה, ועתה דנים בהם גופא לגופם. אמר רב יהודה, אמר רב: לא אמרה ר' מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים. אמר רב ירמיה מדפתי:
26 אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו שאין חתיכה בדמות בהמה חיה ועוף המצויה במעי האשה מתקיימת, שכן שנינו במשנה במסכת בכורות בכלל אלה שנחשבים כבכור לענין ירושה, ולא לענין פדיון אצל הכהן, גם את האשה המפלת חתיכה הנראית כמין בהמה או כמין חיה וכן כמין עוף שכן ולד מעליא מעולה, גמור הוא זה, והילד הנולד אחריו בכור לענין נחלה, אבל לא לענין פדיון בכור, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים כי אין הראשון פוטר את הבא אחריו מפדיון עד שיהא בו מצורת אדם. שכל שאין לו צורת אדם, אינו נחשב לולד להחשיבו כ"פטר רחם" האמור במצות פדיון בכור שמות יג, ב.
27 והכל מודים כי האשה המפלת חתיכה כמין סנדל ולד חסר צורה, או שליא מעין כיס שהעובר מצוי בתוכו ברחם אמו, בלא ולד, או שפיר עובר מרוקם, שניכרת בו צורת ולד, וכן אם הפילה ולד היוצא מחותך, שחתכוהו בעודו ברחם אמו מפני שסיכן את חייה, או מפני שלא הצליחו לילד את אמו — הבא הנולד אחריו הריהו נחשב בכור לענין נחלה ירושה, שכן הקודם לו אינו נחשב כבכור לאב, לרשת נחלה. ואולם אינו נחשב בכור לענין פדיונו בידי כהן, מפני שאינו בכלל "פטר רחם". ומעתה אי סלקא דעתך דחיי אם עולה על דעתך לומר שיכול לחיות הדבר שצורתו כמין בהמה חיה ועוף, הבא אחריו בכור לנחלה מי הוי האם אמנם הינו בכור לכך? אמר רבא
28 בדחיית ראייתו של רב ירמיה מדפתי: לעולם יש מקום לומר דחיי שחי, מתקיים הדבר שצורתו כמין חיה בהמה ועוף, והטעם שאינו נחשב כבכור לענין נחלה, שכן שאני התם שונה, מיוחד הוא הדין שם, לענין בכורה לנחלה, שכן אמר קרא הכתוב בדין בכורה לנחלה "לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה" דברים כא, יז — אין הדברים אמורים אלא במי שלבו של האב דוה אבל עליו אם מת "אונו" במשמעות אנינות ואבלותו, יצא זה הנפל בצורת בהמה חיה ועוף, שאין לבו של האב דוה עליו.
29 א ודנים עוד בשיטת ר' מאיר. בעא מיניה שאל ממנו רב אדא בר אהבה מאביי: לשיטת ר' מאיר, שאמר כי חתיכה בדמות בהמה הנמצאת במעי אשה — כולד מעליא מעולה, גמור הוא נחשב, יש לברר, דמות אדם הנמצאת במעי בהמה כשרה מאי מה דינה? ומסבירים: למאי נפקא מיניה מה יוצא מזה, לאיזה ענין המדובר — לאשתרויי להתירה את אותה חתיכה באכילה, אם נשחטה הבהמה, וכדין עובר הנמצא במעי אמו שנשחטה שמותר באכילה, אף שהוא עצמו לא נשחט.
30 ומציעים: ותפשוט ליה מהא ותיפתר לו לרב אדא בר אהבה שאלתו, מהלכה זו שאמר ר' יוחנן, שכך אמר ר' יוחנן: השוחט את הבהמה, ומצא בה דמות יונה — אסורה באכילה. שאין שחיטת האם מועילה אלא לעובר שהוא בן מינה, ולא לנמצא במעיה שאינו בן מינה. ומכאן שאף דמות אדם הנמצאת במעי בהמה אינה ניתרת באכילה על ידי שחיטת האם!
31 ודוחים: הכי השתא כך עכשיו אתה משווה את הדברים? התם שם, בדמות יונה הנמצאת במעי הבהמה — לא פרסות פרסה שסועה הנראית כשתים איכא יש ליונה, ולא פרסה אחת איכא יש לה. אבל הכא כאן, בדמות אדם במעי הבהמה — נהי אכן פרסות ליכא אין לו לאדם, ואולם פרסה מיהא איכא לפחות יש לאדם. ולא נפתרה איפוא בעיה זו.
32 ב ועוד שנינו במשנתנו כי חכמים חולקים על ר' מאיר הסבור כי המפלת נפל שצורתו כדמות בהמה חיה ועוף הריהי טמאת לידה, ואילו הם אומרים כי כל שאין בו מצורת אדם — אין הוא נחשב ולד. ובהסבר מחלוקתם אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב: הכל ואף חכמים מודים שאם היה גופו של הדבר שהפילה האשה כשל תייש ואולם פניו היו כשל אדם — הרי זה נחשב כוולד אדם, ונטמאת בו טומאת לידה, אף לדעת חכמים. וכן הכל אף ר' מאיר סבורים כי אם היה גופו כשל אדם ואולם פניו כשל תייש — הרי זה נחשב כולא כלום, שהרי פניו של נפל זה אינם כשל אדם.
33 לא נחלקו אלא שפניו של הדבר שהפילה היו אמנם כשל אדם, ואולם נברא בעין אחת כבהמה, ובעין השנית כאדם. שבזה ר' מאיר אומר כי מאחר ויש בו חלק מצורת אדם, הריהו נחשב כולד אדם, ונטמאת בו. ואילו חכמים אומרים שאינו נחשב כולד אדם אלא אם כן היו בפניו כל צורת אדם, ואין האשה נטמאת בכך.
34 אמר לו לרב ירמיה בר אבא בשאלה על דבריו: והא איפכא תניא והרי ההיפך מדבריך, שנינו בברייתא, שכך שנינו, ר' מאיר אומר: אין האשה נטמאת אלא אם כן היה בדבר שהפילה כל צורת אדם. וחכמים אומרים שהריהי נטמאת אף אם היה בו חלק מצורת אדם. והרי איפוא ש"כל צורת אדם" משמעו: כל שהוא מצורת אדם, ואפילו כל פניו היו כשל תייש אלא שנברא בעין אחת או בלסת אחת כשל אדם. ואילו לדעת חכמים האומרים "מצורת אדם", משמעו: שאין האשה נטמאת אלא אם כן היה בדבר שהפילה מקצת צורת אדם הניכרת, וכגון שהיה חצי פרצופו כשל אדם! אמר להו להם רב ירמיה בר אבא לחכמים: אי תניא אם כך היא שנויה — כך היא תניא שנויה, שאני שמעתי מפי רב כפי שאמרתי, ואולם אתם שישנה ברייתא זו בידכם, לכו אחריה.
35 ג למעלה הובאו שתי הצעות פירוש במחלוקת ר' מאיר וחכמים, של רב ושל הברייתא. ומביאים עוד בענין זה. אמר ר' ירמיה בר אבא, אמר ר' יוחנן: אין האשה המפילה ולד נטמאת בו אלא אם כן היו פניו דומים לפני אדם בכל חלקי הפנים. שאם היו בפניו המצח, והגבינים גבות העינים, והעינים, והלסתות, וגבות הזקן סנטר, אינה נטמאת עד שיהו כולם כאחד דומים לשל אדם. רבא אמר שכך אמר החכם חסא בענין זה: האשה שהפילה דמות שבפניו מצח, והגבן, והעין, והלסת, וגבת הזקן אינה טמאה עד שיהו כולם כאחת דומים לשל אדם. ואולם אין צורך שיהיו שתי גבותיו ושתי עיניו ולסתותיו דומות לשל אדם, שלענין זה די במראה אדם מצד אחד של פניו.
36 ומסבירים: ולא פליגי חלוקים ר' יוחנן וחסא, ששניהם סבורים כדעת חכמים החולקים על ר' מאיר, ואולם הא זה, ר' יוחנן שאמר שהריהי נטמאת רק כאשר היה מראה פניו של הולד דומה בכל חלקיו לשל אדם — הריהו כמאן דאמר כמי שאמר בהסבר דברי חכמים שהאשה נטמאת רק כאשר היה בולד כל צורת פנים של אדם. ואילו הא זה, חסא שאמר שהריהי נטמאת אף שהיה דומה בעין אחת ובלסת אחת — הריהו כמאן דאמר כמי שאמר בהסבר דברי חכמים שהאשה נטמאת אף כאשר היה בולד מראה של חלק מצורת פני אדם.
37 מיתיבי מקשים על דברי חסא שצריך שיהיה לפחות צד אחד של הפנים, על כל איבריו, דומה לשל אדם, כדי שתיטמא בכך האשה. ממה ששנינו בברייתא: צורת פנים של הולד, שאמרו בה חכמים שנטמאת בה האשה — הכוונה היא, אפילו פרצוף אחד מן הפרצופין, ח וץ מן האוזן. ודנים בדברי הברייתא: למימרא דמחד נמי סגי האם אין כוונת הדברים לומר שאבר אחד בפרצוף הדומה לשל אדם גם כן די בו כדי להחשיבו כולד ולטמא את אמו!
38 אמר אביי בתשובה: כי תניא כאשר נשנתה הברייתא ההיא רק לעכב תניא נשנתה. שאין די שצורת צד אחד של פני הולד דומה לשל אדם, כדי שתיטמא האשה בכך. אלא חייב שיהיו באותו צד כל האיברים דומים לשל אדם. ואם היה אחד בהם אינו דומה לשל אדם, אין האשה נטמאת בכך. וכמאן דאמר וכמי שאומר כי לדעת חכמים אינה נטמאת עד שיהיו פני הולד דומים בכל לצורת פני אדם. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: לעולם סבורה ברייתא זו כמאן דאמר כמי שאומר שהאשה נטמאת אף כאשר היו פני הולד דומים כחלק מצורת פני אדם, ומאי ומה פירוש השנוי בברייתא "אפילו פרצוף אחד" — אחד אחד מכל האיברים הכפולים בפני אדם, שדי בעין אחת ובלסת אחת ובגבה אחת.
39 ד ועוד בענין דומה, אמר רבא: הפילה ולד שנברא בעין אחת בלבד, ובירך אחד בלבד, אם נמצאות עין זו וירך זו מן הצד של הגוף, וכדרך שנמצאים הם בגופו של אדם רגיל — אמו טמאה טומאת לידה, שולד אדם הוא. ואם נמצאות הן באמצע הגוף — הרי אמו טהורה, שאינו נחשב כולד אדם.
40 ועוד בענין זה, אמר רבא: אם הפילה ולד שושטו נקוב, אף שהוא נחשב כטריפה — אמו טמאה טומאת לידה, ואולם אם ושטו אטום סתום — אמו טהורה, שכאמור הלאה — אינו נידון כאדם.
41 ה ומביאים עוד בענין זה. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: המפלת גוף אטום סתום — אין אמו טמאה לידה. ומסבירים: איזהו גוף אטום? רבי אומר: כל שחסר בו איבר חיוני עד כדי שינטל כרגיל מן האדם החי וימות כתוצאה מכך.
42 ומפרטים: וכמה איזה שיעור ינטל מן החי, ועל ידי כך ימות, שאי אפשר לו לגוף להתקיים באופן זה? ר' זכאי אומר: